היום אנו מציינים את תשעה באב, היום העצוב ביותר בלוח השנה היהיודית. מזה אלפי שנים, יהודים ברחבי העולם, אבלו את חורבנן של בית המקדש הראשון והשני. לאורך אלפי שנות ההיסטוריה היהודית, תשעה באב הפכה ליום הזיכרון ויום האבל הלאומי, בו מזכירים ומקוננים על האסונות שפקדו את העם היהודי לדורותיו. צרות אלה החלו בדור המדבר והמרגלים שהוציאו דיבה על ארץ ישראל ומנעו מעם ישראל להיכנס לארץ המובטחת, והמשיך עם השמדת קהילות יהודיות באשכנז במסעות הצלב, שריפת התלמוד בפריז והשואה במאה הקודמת.
כשנכנסתי הביתה מבית הכנסת אחרי קריאת מגילת איכה, אשתי אמרה לי ״השנה אני מאד מרגישה את תשעה באב.״ מתוך דבריה הבנתי שאירועי השבועות האחרונים מחטיפתם של אייל, גלעד ונפתלי עד למלחמה בעזה ודרך הרצח המתועב של מוחמד הצעיר ואובדן חיילנו, בנינו הצעירים בעת לחימה, העצימו את העצב של תשעה באב זה לכאב אקוטית, הן ברמה הדתית והן ברמה הרגשית.
למרות שבתור הורים אנחנו מנסים לשדר פרספקטיבות שונות לילדנו ולאחרים, לעתים נדירות מאד נפרדות דרכנו מבחינה השקפתית, דתית ורגשית. לכן הופתעתי מדבריה, כי אני לא הרגשתי ככה.
שאלתי את עצמי למה? למה תחושות האבל והצער אצלי השנה הם יותר מטושטשות משנים עברו? משחר ילדותי, התאבלתי על חורבן הבית, על חורבן העם והמולדת, על השחיתות השלטונית, ועל אובדן הצדק והסולידריות שבגינם נחרבו בתי המקדש. הפנמתי שאלפיים שנות גלות, מסעות הצלב, שואה ואנטי שמיות וצרות אחרות שפקדו את עמנו בשנות גלותינו, עדיין נובעים מאותם חטאי חברה שעוד לא באו על תיקונם. אם כך, למה השנה לא התחברתי לדבריה הנוכחות של אשתי?
חשבתי על הדברים והבנתי שמה שעברנו בשבועות האחרונים בארץ גרמו להרגשה של אחדות, ואחדות כוונות ומטרות לעם ישראל. אני לא הרגשתי כך הרבה זמן. האחדות שהפגנו במלחמה הצודקת מול הטרוריסטים של חמאס התחיל לאחות קרע לאומי שהתחיל לפני 2000 שנה. האחדות שבו ישראלים ויהודים מכל גווני הקשת גינו את הרצח של מוחמד היה רגע מכונן של בהירות מוסרית ברמה הלאומית. יתר על כן, אני שומע ורואה רצון להמשיך את אותו הרגשת אחדות אישית ומוסרית שהתחילה בימי המלחמה ועל בסיס זה לבנות בישראל חברה סולידרית על בסיס איתן של צדק ומוסר. אנחנו רוצים להמשיך ובנות כלכלה שמקפיצה את את כלל האוכלוסיה למאה ה21 ושמרימה את איכות חייהם של תושבי המדינה. אנחנו רוצים ומתכוונים לבנות חברה שממנפת את החדשנות שהיא מייצרת לפתור בעיות ואתגרים בכל העולם. במשך ששת השבועות האחרונים, גיליני על עצמנו שכשאנחנו עובדים ופועלים ביחד, אפשר למצוא גם את הכוון המוסרי וגם לעשות דברים מדהימים.
אז מי צדק? אשתי או אני? האמת המורכבת היא ששנינו צודקים כי אנחנו חייבים את שתי הפרספקטיבות האלה. אשתי תמיד צודקת ולכן נתאבל על האסונות שפקדו את עמינו באלפי שנים האחרונות וככה נמשיך לבנות סיפור משותף עם עבר משותף כעם. נמשיך להרגיש את כאבן הנוראית של אלו שחרפו את נפשם למענינו בשבועות האחרונים ובדורות האחרונים, כדי שנוכל לחיות כעם חפשי בארצנו. אולם, אני מקווה ומתפלל שנמנף את ההרגשה בתשעה באב זה, כדי ליצור ולבנות חברה יותר צודקת ומוסרית שיהווה אור לגוים. כולי תפילה שנמנף את הטכנולוגיות הצבאיות המדהימות שלנו למצוא פתרונות חדשניים לפתור בעיות כמו רעב, מחלות ופערים חינוכיים בכל רחבי העולם.
ביחד נוכל לעשות זאת. ביחד נעשה את זה.
בברכת ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.
The original post in English can be found here